אז הגענו לפוסט השלישי והאחרון (לפחות לבינתיים) על תופעת האירוויזיון.
למי שפספס, או למי ששכח, הפוסט הראשון עסק בשירי קדם נשכחים, והפוסט השני עסק בשירי קדם זכורים יותר (מה שלא בהכרח מעיד על טיבם).
אבל עדיין לא הזכרתי אף שיר שבאמת זכה לייצג אותנו ביבשת המובטחת.
השירים המובחרים ביותר בקטגוריית ה"עשו כבוד" למדינה (היינו, אלו שזכו על אף העובדה שכל העולם שונא אותנו ושהתחרות היא באופן עקרוני מוסד קונספרטיבי שנועד בעיקר להחליש את המוסד הישראלי ולטרפד את הרעיון הציוני), חורגים מהשנים אליהן אני מתייחסת בדרך כלל בבלוג הזה.
אך אין ספק שהדאבל הציוני של סוף שנות השבעים (בשנת 1978 יזהר כהן עם אבניבי, ובשנת 1979 - חלב ודבש עם הללויה), צבע בורוד את הציפיות האירוויזיונית העתידיות.
ואכן, עוד לפני שובו של הכתר לרשות השידור ב1998 (עם דיווה של דנה אינטרנשיונל), זכינו לכמה רגעים של נחת, בעיקר עם שירים בני מילה אחת דומיננטית
* מלמעלה: אבי טולדנו עם הורה, מקום שני (שימו לב לסרטון התדמית המושקע); עפרה חזה עם חי, מקום שני; דץ ודצה עם כאן, מקום שלישי.
אך עם התארכות שמות השירים (שתי מילים), חווינו גם כמה רגעים נעימים פחות, בהם ייחלנו שאדמת אירופה תפער את פיה ותבלע אותנו
* מלמעלה: שרהלה שרון והתנועה הקיבוצית עם שירו שירו (מקום 24); מוטי גלעדי ושרי צוריאל עם יבוא יום (מקום 19); ריטה עם שרה ברחובות (מקום 18).
והיו עוד כמה עניינים שאי אפשר להתעלם מהם. למשל הקמפיין הספורטיבי והמולטי ססגוני של דפנה דקל (למרות עידון החצאית הירקרקה של הקדם בעת ההופעה על בימות אירופה)
או גיל ההתבגרות שהחליט לקפוץ במפתיע על גילי, הילדון החמוד, בדיוק ברגע הלא נכון
וגם שיר הבטלנים המשעשע
וכמובן עולה עולה, שלדעתי אף עולה באיכויותיו על אבניבי, ולו רק בשל פיזוזיו המרשימים של אדם
ולקראת סיום, קצת אוף טופיק (אבל לא לגמרי), אני חייבת להתייחס לחדשה המרעישה של השבוע: פרישתה של דליה מזור!!
סופה של תקופה.
הנה היא כאן, מנחה את קדם אירוויזיון 1983 עם עמיתה דניאל פאר
במילותיה של פנינה רוזנבלום:
"תן לי כוח, למד אותי חבר, לפני שיגמר.
תמיד אשה, תמיד אשה"
ובפינתנו "אז ועכשיו", דליה מזור:
אין ספק - האישה רק הולכת ומשתבחת
למי שפספס, או למי ששכח, הפוסט הראשון עסק בשירי קדם נשכחים, והפוסט השני עסק בשירי קדם זכורים יותר (מה שלא בהכרח מעיד על טיבם).
אבל עדיין לא הזכרתי אף שיר שבאמת זכה לייצג אותנו ביבשת המובטחת.
השירים המובחרים ביותר בקטגוריית ה"עשו כבוד" למדינה (היינו, אלו שזכו על אף העובדה שכל העולם שונא אותנו ושהתחרות היא באופן עקרוני מוסד קונספרטיבי שנועד בעיקר להחליש את המוסד הישראלי ולטרפד את הרעיון הציוני), חורגים מהשנים אליהן אני מתייחסת בדרך כלל בבלוג הזה.
אך אין ספק שהדאבל הציוני של סוף שנות השבעים (בשנת 1978 יזהר כהן עם אבניבי, ובשנת 1979 - חלב ודבש עם הללויה), צבע בורוד את הציפיות האירוויזיונית העתידיות.
ואכן, עוד לפני שובו של הכתר לרשות השידור ב1998 (עם דיווה של דנה אינטרנשיונל), זכינו לכמה רגעים של נחת, בעיקר עם שירים בני מילה אחת דומיננטית
* מלמעלה: אבי טולדנו עם הורה, מקום שני (שימו לב לסרטון התדמית המושקע); עפרה חזה עם חי, מקום שני; דץ ודצה עם כאן, מקום שלישי.
אך עם התארכות שמות השירים (שתי מילים), חווינו גם כמה רגעים נעימים פחות, בהם ייחלנו שאדמת אירופה תפער את פיה ותבלע אותנו
* מלמעלה: שרהלה שרון והתנועה הקיבוצית עם שירו שירו (מקום 24); מוטי גלעדי ושרי צוריאל עם יבוא יום (מקום 19); ריטה עם שרה ברחובות (מקום 18).
והיו עוד כמה עניינים שאי אפשר להתעלם מהם. למשל הקמפיין הספורטיבי והמולטי ססגוני של דפנה דקל (למרות עידון החצאית הירקרקה של הקדם בעת ההופעה על בימות אירופה)
או גיל ההתבגרות שהחליט לקפוץ במפתיע על גילי, הילדון החמוד, בדיוק ברגע הלא נכון
וגם שיר הבטלנים המשעשע
וכמובן עולה עולה, שלדעתי אף עולה באיכויותיו על אבניבי, ולו רק בשל פיזוזיו המרשימים של אדם
ולקראת סיום, קצת אוף טופיק (אבל לא לגמרי), אני חייבת להתייחס לחדשה המרעישה של השבוע: פרישתה של דליה מזור!!
סופה של תקופה.
הנה היא כאן, מנחה את קדם אירוויזיון 1983 עם עמיתה דניאל פאר
במילותיה של פנינה רוזנבלום:
"תן לי כוח, למד אותי חבר, לפני שיגמר.
תמיד אשה, תמיד אשה"
ובפינתנו "אז ועכשיו", דליה מזור:
